עורה, גוון דבש חם, היה חלק, אך עם סימני זמן בקושי ניכרים: קמטים קלים בעיניים, קווי מתאר מעט מרוככים במותניים
דמותה הייתה מלאה אך הרמונית-ירכיה המעוגלות עברו בצורה חלקה לרגליים חזקות, וחזה, כבד וטבעי, התנדנד מעט תוך כדי הליכה מבלי לאבד גאווה טבעית. הבטן, רכה, עם עגלגלות עדינה, דיברה על החיים, על שנים שבילו בטיפול, אך לא בלי תענוגות. על גבה, מתחת לשכמות הכתפיים, העור היה מעט בהיר יותר, כאילו שמר על זיכרון שמלות הים שלבשה כל הקיץ. ידיה, חזקות עם מפרקי כף היד הדקים, נעו בחן נינוח, ואצבעותיה, מושפלות בטבעות כסף פשוטות, התאימו מדי פעם את שערה הכהה, שנאסף בלחמניה מרושלת. כמה קווצות, שיצאו מהתסרוקת, התפתלו ליד הצוואר, שם הופיע וריד כחול דק. ההליכה שלה הייתה יציבה אך רכה, והיציבה שלה הייתה ישרה, עם כיפוף קל בגב התחתון שהדגיש את נשיותה. כשחייכה הופיעו גומות על לחייה, ועיניה, ירוקות כהות, קורנות בחום ובלעג קל לסרבול הארטמי.
על החוף, תחת השמש הבהירה, גופם נראה כל כך שונה אך פגיע באותה מידה. ארטום, שעדיין לא מצא דירות דיסקרטיות, היה כמו צפחה ריקה שעליה החיים רק התחילו לכתוב את הקווים שלהם. אלנה ויקטורובנה, לעומת זאת, נשאה על עצמה את הסיפור — בכל עקומה, בכל צל על העור, אבל הסיפור הזה היה יפה, חי, מלא כבוד. כשעמדו ליד המים, התרסיסים התיישבו על עורם: על כתפיו הרזות הם נצצו כמו טל, ועל צורותיו המעוגלות-כמו פנינים, והדגישו את הניגוד בין נעורים לבגרות, בין ביישנות לקבלה עצמית.
השמש עמדה בשיאה, הציפה את החוף באור זהוב. אלנה ויקטורובנה ישבה על המגבת שלה, רגליה פרושות לרווחה, עם טבעיות נינוחה שנראתה כמעט מתריסה לארטום. דירותיה השמורות היו נינוחות, אך היא הרגישה את ביטחונה של אישה שאימצה את גופה מזמן. החול נצמד לירכיה, והעור, מבריק מעט מזיעה ומי ים, הדגיש את הקימורים הרכים של דמותה. בין רגליה, בצל ירכיה המעוגלות, נראו הקפלים העדינים של הנרתיק שלה-טבעיים, עם קמטים עדינים, מוקפים במוך כהה שנחתך בקפידה. זה לא היה יופי מבוים, אלא אינטימיות תוססת, בוגרת, כמעט מוחשית שגרמה לארטום לנשום.
הוא פשוט יצא לדירות דיסקרטיות, כולן רטובות, כשטיפות זולגות על גופו הרזה
עורו, עדיין חיוור, אך כבר נגע בשמש, נצץ, ושערו, כהה מהמים, נדבק למצחו. תוך כדי הליכה, הזין שלו, רגוע ומעט מתנדנד, והביצים הכבדות, שנמשכו מעט מהקרירות של הים, נעו בקצב של צעדים, והוא, הרגיש זאת, ניסה במבוכה לכסות את עצמו בידו, אך נטש במהירות את הרעיון הזה-על החוף אף אחד לא שם לב. צעדיו לא היו בטוחים, החול חורק מתחת לרגליו ולבו פועם בתערובת של מבוכה והתרגשות מוזרה, כמעט אסורה.
ארטום ניגש למגבת, ולא העז לשבת, נפל על דירות דיסקרטיות, נמתח ליד אלנה ויקטורובנה. מבטו, במקרה או לא, היה ממש מול הקפלים האינטימיים שלה. הוא קפא. מקרוב, דירתה הדיסקרטית נראתה תוססת עוד יותר: שפתיים רכות, מעט א-סימטריות, צל קל של קמטים, ברק בקושי מורגש מהחום. זה היה כל כך טבעי, כל כך גלוי שהוא לא יכול היה להסיר את עיניו. לחייו היו בוערות, אבל הוא לא הסתובב כאילו מכושף מהאינטימיות הזו, מהפגיעות הזו שהיא כל כך סמכה עליו בשלווה.
אלנה ויקטורובנה, נשענת על מרפקיה, התבוננה בו בחיוך קל. עיניה הירוקות הכהות נצצו כאילו ידעה מה הוא חושב, אך לא התכוונה למהר או להביך אותו. היא הזיזה מעט את כף רגלה, וכף רגלה, בהונות מסודרות ועקבים ורודים מעט מכוסים בחול, הייתה קרובה יותר לארטום. הוא, כאילו נכנע לדחף, הושיט את ידו ונגע ברגלה. דירותיו המאופקות, עדיין קרות מהמים, החליקו על עורה החם, ליטפו את עקומת הכספת. אלנה ויקטורובנה לא התרחקה-להפך, החיוך שלה הפך מעט רחב יותר, והמבט שלה רך יותר. “אמיץ הפך, נושא,” אמרה בשקט, אבל לא היה שום שיפוט בקולה, רק לעג חם. ארטום, שהרגיש את הדם זורם אל המקדשים, החליט לעשות יותר. הוא קירב את כף רגלה, וציית לדחף פנימי כלשהו, לקח בעדינות את אגודלה לפיו. עורה היה מליח מהים, חם, עם ניחוח קל של שמש וחול. הוא קפא וחיכה לתגובה, אבל אלנה ויקטורובנה רק הרימה מעט את גבה מבלי לשנות את תנוחתה. רגלה נותרה רגועה בזרועותיו, והמבט בו הביטה בו היה סקרן ולא קפדני.
“ובכן, אתה נותן,” היא נהמה, אבל היא לא לקחה את הרגל. – אל תיסחף, ילד. יש כאן חוף.
